לשבץ מוחי השלכות קליניות וכלכליות משמעותיות מאוד. שבץ מוח כרוך בסיכון גבוה לתמותה, פגיעה תפקודית קשה ונטל כבד על מערכת הבריאות. שיעור ההיארעות של שבץ מוח עולה באוכלוסיית צעירות יותר ויחד עם העלייה באחוז המטופלים ששורדים את האירוע, עולות גם העלויות הקשורות לטיפול בסיבוכי השבץ.
בשנים האחרונות ניכר שיפור משמעותי בטיפול בשבץ חריף על רקע איסכמי וזאת הודות לזמינות הטיפולים שמאפשרים חידוש של זרימת הדם בעורק החסום (רפרפוזיה). יחד עם זאת, רק כ-10%-20% מהמטופלים שחוו שבץ מתאימים לטיפול מעין זה. בנוסף לכך, התועלת של הטיפול התרומבוליטי בהפחתת הפגיעה התפקודית תלוי מאוד בזמן שחלף מאז האירוע. קיים צורך במציאת חלופיות טיפוליות נוספות בתחום זה.
העבודות הפרה קליניות מצביעות על כך שהאנלוגים ל-GLP-1י(glucagon like peptide), מלבד תפקידם החשוב בהגברת ההפרשה של האינסולין מהלבלב ודיכוי של הפרשת הגלוקגון, יכולים להיות קשורים להשפעה מיטיבה על תפקוד הסינפסות, הגברה בנוירוגנזה, הפחתה של האפופטוזיס והגנה על הנוירונים מפני העקה החימצונית.
מחברי המאמר ערכו סקירה שכללה ניסויים פרה-קליניים, אנליזות רטרוספקטיביות של מסדי נתונים, מחקרי CVOTי(Cardiovascular outcome trials) וניסויים קליניים פרוספקטיביים.
הסקירה הסיסטמטית של המחקרים הפרה קליניים שנעשתה בידי מחברי המאמר מצביעה על בטיחות השימוש באנלוגים ל-GLP-1 במודלים הנורמוגליקמיים עם עדויות להפחתה של האזור שנפגע במהלך האוטם, שיפור במדדים של אפופטוזיס, העקה החימצונית, מדדי הדלקת, הגברה בנוירו ואנגיוגנזה ושיפור בזרימת הדם במוח. מעבר לכך העבודות הפרה קליניות מצביעות על השיפור ברמה התפקודית אחרי שבץ מוח.
המנגנון הנוירופרוטקטיבי של האנלוגים ל-GLP-1 אינו מובן בשלמותו, הנתונים מצביעים על מסלולים עם וללא מעורבות של הפעלת הקולטנים ל-GLP-1. בהשוואה ישירה עם מטפורמין ואינסולין, ניכר כי ההשפעות של האנלוגים ל-GLP-1 קשורות ליותר מאשר השיפור של הומיאוסטזיס של גלוקוז.
מספר מחקרים רטרוספקטיביים המבוססים על מסד הנתונים של חברות הביטוח הרפואי ורשמים לאומיים, בחנו את ההשפעה של האנלוגים ל-GLP-1 על תוצאים קרדיווסקולריים בסוכרת סוג 2. מחקר העוקבה שכלל מעל 130,000 מטופלים עם סוכרת סוג 2 והתבסס על מסד הנתונים של חברות ביטוח רפואי בארה''ב, בחן את שיעור ההיארעות של אירועים קרדיווסקולריים בטיפול בקבוצות שונות של תרופות אנטהיפרגליקמיות שניתנו כקו שני אחרי המטפורמין. הקבוצות הטיפוליות כללו את המעכבים ל-SGLT2, אינסולינים בזאליים, תיאזולדינדיאונים, סולפונילאוראות והאנלוגים ל-GLP-1, המעכבים ל-DPP-4 שימשו כקבוצת הביקורת. באנליזה שכללה התאמה למשתנים רבים (Adjusting for confounding variable), הודגמה הפחתה מובהקת של 35% בסיכון לשבץ בהשוואה למעכבים ל-DPP-4יHR 0.65 [95% CI 0.44-0.97].
בנוסף סקרו מחברי המאמר את עבודת network meta-analysis של קבוצת החוקרים מהונג קונג שפורסמה ב-2019. החוקרים ערכו השוואה בלתי ישירה בין התוצאים הקרדיווסקולריים ממחקרי ה-CVOTי(Cardiovascular outcome trials) של קבוצות טיפוליות שונות ב-T2D: המעכבים ל-DPP-4,י SGLT2 והאנלוגים ל-GLP-1.
באנליזה נמצא כי מבין כלל הטיפולים שנבדקו, התועלת בהפחתת הסיכון לשבץ הלא קטלני הודגמה רק עבור האנלוגים ל-GLP-1 עם OR 0.88י(95% CI 0.77-0.99).
עוד מציינים המחברים כי במחקרי ה-CVOTs בהם נבדקה ההשפעה של האנלוגים ל-GLP-1 על ההפחתה בסיכון ל-MACEי(Major Adverse Cardiovascular Events), ירידה מובהקת בסיכון לשבץ לא קטלני (דווח כתוצא משני) הודגמה עבור 2 אנלוגים ל-GLP-1 המשמשים היום לטיפול בסוכרת סוג 2 – סמגלוטייד (אוזמפיק) ודולגלוטייד (טרוליסיטי).
לסיכום, מחברי המאמר מעלים את הרציונל הקליני והכלכלי להמשך המחקר לבחינת הפוטנציאל הנוירופרוטקטיבי של האנלוגים ל-GLP-1. רציונל זה מתבסס על הידע שהצטבר במהלך השנים בהקשר לפרופיל הבטיחות של תרופות אלה, עדות לבטיחות ותועלות קרדיווסקולריות וממצאים מעודדים מהעבודות הפרה קליניות לגבי ההשפעה הנוירופרוטקטיבית של קבוצה זו.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
תגובות אחרונות